נוירופידבק דינאמי מטפל בחרדות

מפחדת לצאת מהבית.

אילת בת השמונה עשרה החלה להסתגר בביתה יום ועוד יום, עד שאט אט סרבה לצאת לגמרי מן הבית. בתחילה הוריה לא ייחסו לכך חשיבות, אך משראו שמבחני הבגרות בפתח שאלו מופתעים: "מה קורה לך? למה את לא הולכת ללמוד? הרי זו תקופה חשובה של מבחנים!"
אילת התחמקה בתירוצים שונים ומשונים עד שלא מצאה סיבה טובה יותר מהאמת: "אני לא מסוגלת, קשה לי", גילתה להוריה.
אביה התרצן ואמר "מה קשה לך, המבחנים?" דמעות החלו להציף את עיניה וצבעו אותן ברקע אדום "לא, לא המבחנים. אני לא יודעת למה, אבל זה ה'בחוץ', הלצאת הזה, אני לא יכולה לצאת".
אמה שמה לב שלאחרונה היא לא יוצאת מהבית עם חברות כבעבר, וגם אף חברה לא מגיעה אליהם. אילת נמצאת בחדרה רוב שעות היום ונראית יותר ויותר חיוורת ומנותקת.
"אילת, מה עובר עליך?" שאלה אימה בלחץ.
אילת שתקה. היא לא הבינה מה עובר על עצמה. המחנכת התקשרה פעם ופעמיים לברר מה קורה עם התלמידה אילת, אך אילת סירבה לענות לטלפון. "אילת לפחות תעני למורה שלך, זה לא יפה כך להתחמק!" אמרה אמה מעט בכעס, לא מבינה מה קורה לה. "אמא תעזבי אותי! אני לא רוצה לענות לאף אחד!!!" אמרה בזעם.

החרדה – מנהלת את החיים

בשבועות הבאים חזר התסריט על עצמו. בכל בוקר מחדש. אמה מנסה להעיר אותה כדי שתלך סוף סוף ללמוד, אך אילת מציצה מתוך שמיכת הפוך החמה ואומרת "אני לא קמה ללימודים היום!", וחוזרת לישון. יועצת ביה"ס ייעצה להפנות את אילת לאיבחון פסיכולוגי, אך גם אז סרבה אילת לצאת מן הבית. "מה יהיה?" אמרה אמה בדאגה גלויה לאביה, והמשיכה, "החברות מתקשרות אליה והיא לא עונה להן. גם המחנכת שלה הגיעה הבוקר, ואילת סרבה לצאת מהחדר שלה".
"צריך לעשות משהו, אי אפשר יותר להשאיר את המצב כך!" אמר האב בפסקנות.
"נו, אז מה נעשה?" שאלה האם בחוסר אונים בולט. "אנחנו צריכים למצוא איש מקצוע שיסכים לאבחן את המצב שלה. נשלם באופן פרטי לפסיכולוג שיבוא אלינו הביתה", חרץ האב. נקודת אור הפציעה בליבם, הם יעשו למען בתם את כל שבאפשרותם.

אובדי עצות

כעבור מספר ימים הגיעה לביתם הפסיכולוגית גרינברג, שאיבחנה שמדובר בחרדה חברתית. היא המליצה על התערבות תרופתית והפנתה אותם לפסיכיאטר. אילת לא אהבה את הרעיון. "תשכחו מכדורים! אני לא לוקחת שום כדור!" התעקשה, "אילת, את צריכה לחזור לחיים תקינים, את חייבת לעזור לעצמך!" אמר אביה.
"אני לא אקח כדורים", אמרה נחרצות וחזרה למיטתה. שוב הוריה חסרי אונים מולה. "אני אובדת עצות", אמרה האם לאב ביאוש. גם אילת הרגישה חסרת אונים.

הישועה באופק

חודש נוסף חלף ולאחר התייעצויות ובירורים הגיעו ההורים המתוסכלים למאמנת מוחית נוירופידבק שהסכימה לבוא לביתם ולאמן את אילת מבלי שתצטרך לצאת מן הבית. אילת היססה, אך הסכימה לבדוק את העניין.
ביום שלמחרת דפקה על דלת חדרה אישה צעירה עם מחשב נייד על כתפה. איילת הביטה בה בחשדנות, "איך תוכלי לעזור לי?"
המאמנת הסבירה לה "הכל מתחיל במח שלנו. כל המצבים הרגשיים, הפיזיים, המנטליים, וההתנהגותיים שלנו שורשם בדפוסי פעילות מוחיים. מוחנו מחפש כל העת לאזן ולווסת את גופנו ותפקודינו. האימון המוחי יעזור למח שלך לשחרר את הדפוס השלילי שנוצר בעקבות החרדה לצאת מן הבית, וייצר מודל חשמלי חדש ויעיל יותר".
"זה מסוכן?" הקשתה איילת, כשפחד ניכר בקולה. "לא, זה בטוח לגמרי!" השיבה המאמנת, והמשיכה כשחריץ קטן מתעמק בין גבותיה. "הנוירופידבק הדינאמי אינו פולשני ולא מכריח שום שינוי במח. הוא רק מאותת למח שלך לבדוק את עצמו כשמזהה דפוס מוחי לא יעיל. הוא שולח משוב וככל שתתאמני יותר פעמים מוחך יקלוט את הדפוס השלילי ויבחר לתקן אותו. זה כמו שנכנסים למכון כושר, לא מיד בונים שם שרירים, יתכן שזה יקח זמן. מומלץ שתתחילי להתאמן פעמיים בשבוע, אבל אם תרצי רק פעם אחת בשבוע גם זה בסדר. נלך לפי הקצב שרצוי ונוח לך".

חוזרת לתפקד

אילת הסכימה. היא רצתה לצאת ממצבה על אף שכלפי חוץ לא נראה היה שהיא עושה מאמץ להיטיב את מצבה. המאמנת הגיעה פעמיים בשבוע לחדרה של אילת וכעבור 19 אימונים קיבלה אילת אומץ לצאת מן הבית ולערוך את האימונים בביתה של המאמנת.
לאחר אימון מספר 31 חזרה איילת ללמוד והשלימה חומר לימודי רב. היא כבר הרגישה הרבה יותר יציבה ובטוחה בעצמה. גם כשמצבה הוטב המשיכה עם האימונים, ובאימון האחרון נכנסה עם חיוך מאוזן לאוזן כשנותר לה עוד מבחן בגרות אחד בלבד להשלים. "עשיתי זאת, בזכותך!" אמרה איילת בגאווה.
"זה בזכות המח שלך שקיבל בגמישות את הפידבקים שנשלחו אליו. המאמץ והשכר כולם שלו!", השיבה המאמנת בחיוך, הוריה של אילת מחו דמעות של הקלה.