שאלה

אנו נשואים כמעט שנה ואני מוצאת שאין לי על מה לדבר עם בעלי, אין לנו הרבה נושאי שיחה משותפים, ולפעמים אני מרגישה ממש לחוצה "על מה אדבר איתו כשנתראה?" אשמח לקבל תשובה על מה אמורים לנהל שיחה עם בן הזוג?

תשובה

השאלה שלך היא שאלה מצוינת שקשורה למיומנויות תקשורת בזוגיות.
לפני שאפרט, שאלי את עצמך כמה שאלות:
1. האם יש לך פחד מחשיפת עולמך הפנימי?
2. האם את חייבת לעניין את בעלך ולדבר על נושאים שיגרמו לו לרצות להמשיך את השיחה?
3. עד כמה חשוב לך להרשים את בעלך, שיידע שיש לו אשה מעניינת וחכמה?
4. עד כמה את מרגישה בטוחה ברגעי שתיקה?
5. האם את מסוגלת להיות בעמדת הקשבה ומאפשרת לו לבטא עצמו מבלי להרגיש דחף ומחויבות להגיב?
לאחר שענית לעצמך על השאלות אסביר לך נקודה חשובה: בנישואין אנו בונים קירבה וקשר. אנו לא רוצים להישאר זרים ומרוחקים, שיכולים אמנם לנהל שיחות ארוכות על דא ועל הא, העיקר שיהיה על מה לדבר. בנישואין אנו מחוייבים לשותפות ולעבודת צוות, וכדי ליצור חווית קירבה, עלינו לשתף כמה שיותר את בן הזוג בשלושה מישורים: א. המישור הכללי האישי שלי: מדובר בשיתוף של האירועים הפשוטים של היומיום, בהם אני מספרת לבעלי על חוויות שעברו עליי. (מה קורה במקום העבודה, עם חברות וכו'), לפני כן חשוב שתבקשי ממנו איזו תגובה את רוצה לקבל: "אני רוצה לפרוק… צריכה רק שתקשיב לי"… או "אני רוצה לשמוע את דעתך". או "אני רוצה לקבל ממך עזרה…"
וכמובן ההיפך, כשהוא מספר ומשתף – להיות שם בשבילו, בהקשבה מלאה ובהבנה, "אני כאן לצידך".
ב. המישור המשותף לנו: כאן נשתף בדברים שקשורים לבית שלנו, לילדים שלנו, ובכלל לכל מה שמשותף לעבודת הצוות שלנו. נספר, נביע דעה ונחשוף את המחשבות והרגשות שלנו סביב נושאים אלו.
ג. המישור הזוגי – השיתוף יתמקד בקשר הזוגי שלנו, בדברים שקשורים למה שקורה בינינו. במישור זה אנדב מידע על רגשות הלב שלי בלבד, אחשוף את שעל לבי מבלי לדבר עליו. (כדי שהוא לא ירגיש מותקף וחייב להתגונן). זוהי רמת השיתוף שיוצרת קירבה ברמה הגבוהה ביותר, ורבים נוטים לוותר עליה כדי לשמור על "שקט תעשייתי".
חבל לטאטא מתחת לשולחן כדי לא להעכיר את האוירה. כנות ופתיחות מאפשרים קירבה, וכדאי להשקיע מאמץ בשיתוף גם אם זה מפחיד ומרתיע.
נושאי שיחה אלו יוצרים תחושה של שייכות ומעורבות הדדית, ומעמיקים את הקשר.
צאי לדרך חדשה מתוך הבנה פשוטה, שדיבור וניהול שיחה מטרתם להעמיק את חווית ה"ביחד", הקירבה והקשר, ולא רק דרך להעביר זמן משותף.

שאלה

בעלי לא מפרגן לי. כמעט אף פעם לא קונה לי מתנות, לא אומר לי מילה טובה. חשוב לציין שהוא לא קמצן, הוא כן דואג לכלכלת הבית, ויש לו לב טוב, אבל אני רוצה את ה"מעבר", את ההפתעות הקטנות, את המילה החמה. אני כן רומזת לו, כן מנסה להראות לו מאמרי חז"ל בדבר חשיבות נתינת מתנה לאישה, אבל הוא לא קולט! איך גורמים לו להבין מה אני רוצה?

תשובה

אחת ממיומנויות התקשורת הבסיסית ביותר בזוגיות היא הבקשה. פשוט לבקש. הרבה נשים מתאכזבות כי מחכות שהבעל יקרא את מחשבותיהן, שינחש, שיהיה "נביא", או כי הן רוצות שיבין לבד. "מה פתאם שאבקש? זו פחיתות כבוד לבקש"… 

את כותבת שאת רומזת לו, מראה לו מאמרי חז"ל, והוא לא קולט. לרמוז או לנאום זה לא נקרא לבקש. 

הרבה פעמים כשאנו רוצים משהו מהזולת, אנו יכולים בטעות ללכת סחור סחור, לדרוש "אתה חייב לי!", להתלונן "אתה אף פעם לא קונה לי", או שאנו מפעילים מניפולציות רגשיות כגון: סחיטה, איומים, תחנונים, התנצלויות, בקשת רחמים, או גורמים לשני להרגיש אשם. כל אלו לא נקראים בקשה. בקשה היא להגיד במילים ברורות מה את רוצה, ויחד עם זה לכבד את זכות הבחירה שלו לסרב לך.

לאישה יש תפקיד חשוב – להכיר לבעלה את עולמה הפנימי ואת רצונותיה. את רוצה לקבל מבעלך, וזה דבר חיובי ונכון. בבואך לשתף אותו ולהביע בפניו את הצרכים והרצונות שלך, שימי לב לשתי נקודות חשובות: א. האם את מרגישה ראויה לקבל את מבוקשך? (כמלכה חשובה ששמחה לקבל מהמלך), ב. האם יש לך ציפיה סמויה מראש, שבעלך לא רוצה או לא מסוגל להעניק ולתת לך? (מסיבה כלשהי).

בורא עולם טבע בגבר צורך חזק לשמח את אשתו. ככל שהיא תשמיע ותבקש את צרכיה, ותהווה כלי קיבול לנתינה שלו, כך יגבר הרצון שלו להשפיע ולתת לה.

חזקי ואמצי להשמיע ולבקש.

שאלה

בעלי מדבר בשפה בוטה ומשתמש במילים שצורמות לי באוזן. לפעמים כשאנחנו ליד חברים או בני המשפחה המורחבת אני ממש מתביישת בו. קשה לי לכבד אותו. כיצד אוכל בכל זאת להעריך ולכבד אותו כשהוא כך מדבר?

תשובה

אני מבינה משאלתך שאת מאוכזבת מסגנון הדיבור של בעלך וזה גורם לך להתאכזב מעצם האדם שהוא.

לכולנו יש תמונה בראש של איך הדברים צריכים להיראות, ולהישמע, ובטוח לנו שהצדק איתנו. כשאחרים לא עומדים בסטנדרטים שלנו (החברתיים, התרבותיים, הערכיים), החלק השיפוטי בתוכנו מתעורר, מתקומם ומתנגד. 

את כותבת שאת מתביישת בבעלך. תחילה חשוב להפנים שבעל הוא אדם בפני עצמו ולא כרטיס הביקור של אשתו. יש לו הזכות והבחירה להיות מי שהוא. זה שאת נשואה לו לא הופך אותך להוא. יש מושג בפסיכולוגיה שנקרא מובחנות שמבטא את היכולת להבחין בין עצמי ל-לא עצמי, כלומר כל מה שמחוצה לי, זה לא אני. עבודת התיחום העצמי והמובדלות מהזולת היא עבודת חיים ממש.

בשאלתך את מבקשת למרות אכזבתך, להעריך ולכבד את בעלך.

ערך של אדם לא נמדד לפי סגנון דיבורו, גם לא לפי כשרונותיו, הצלחותיו או הישגיו. בדורנו יש בלבול ביחס למושג ערך עצמי. לכל אדם יש מעלות, כשרונות ומדות טובות, שהם בעצם מתנות חיצוניות וכלים שניתנו לו כדי למלא תפקידו עלי אדמות. בנוסף יש לאדם גם חלק שהוא לא כל כך זוהר ויפה, שיכול להצטייר כמוּם או פגם – באישיותו. כשמתמקדים בשני חלקים אלו, ייתכן שהחלק החסר יצבע באור שלילי את האדם כולו.

זוהי ראיית "שחור-לבן" קיצונית שמיחסת לתכונה מסוימת באדם כאילו זה כל האדם. בנוסף לשני חלקים אלו, יש את המהות האמיתית של האדם, שהיא אוצר גדול, יוקרה ורוממות עילאיים, שנגזרים מהיותו חלק אלוק ממעל, ולחלק זה אנו מיחסים את הערך האמיתי והכבוד של כל אדם.

כבודו של אדם הוא נגזרת כבודו של הבורא וזה מתחיל ביכולת של האדם לכבד את עצמו.

בדקי, האם את מעריכה את עצמך בתנאי ש…? (בתנאי שאני מנומסת, זריזה, חכמה, נדיבה וכו'), האם את מודדת עצמך על פי קריטריונים חיצוניים מסויימים? האם את שואפת להוכיח עצמך ולהיות תמיד "בסדר"?

זכרי, ערכך כאדם הוא גבוה מעל גבוה, ללא תנאים כלל. תוכלי לשנן משפטים כמו "אני חשובה ושווה מעצם היותי", "בעלי ראוי ויקר מעצם קיומו".

בפגישה פרטנית נוכל, אם תרצי, למקד את עבודתך בנושא.

ולסיכום: החיבור לחשיבות העצמית וליוקרה שנמצאת בתוכי, ללא קשר למעשי, היא הבסיס לזוגיות מוצלחת.

כשתאמיני ביוקרה שלך, תכבדי ותעריכי את עצמך ללא תנאי, תוכלי להעריך ולכבד את בעלך, גם אם החלק האנושי הפחות יפה שבו מתגלה ברבים.

שאלה

בעלי טוען שאני אף פעם לא מוכנה להתנצל על טעויות שעשיתי. מדוע קשה לי להתנצל, ומה עושים כדי להצליח בזה?

תשובה

אני יוצאת מנקודת הנחה, שמדובר במצבים שאכן את באמת צריכה להתנצל, ולא פועלת מתוך חווית ריצוי, שלרוב מנהלים אותה רגשות אשמה וביקורת תדירים.

התנצלות עלולה להפגיש אותנו עם התנפצות החלום של "להיות מושלמים". כשמנהל אותי הצורך לעשות תמיד את הדבר הנכון, ושאף פעם חלילה הזולת לא ימצא בי כל פגם, ההתנצלות תאיים עלי, כי היא מעידה על כך, שאני "לא בסדר", ושאני לא כזו מושלמת כפי שחשבתי.

המחשבה שיש לי זכות קיום רק אם אני אף פעם לא טועה, מתאימה לאנשים שיש להם צורך גבוה במושלמות, וייתכן שיש לך צורך כזה.

בדקי האם באמת אין לך על מה להתנצל? אם תגלי שיש לך, פשוט התמלאי בכבוד עצמי וכבוד לאנושיות שלך, יחד עם כבוד לזולת, קחי אחריות ובקשי סליחה ממקום מכובד, מקום שמסכים לזה, שכבני אדם אנו עלולים לגרום נזק לזולת, ובאחריותנו לבקש על כך סליחה.

דבר נוסף, התנצלות יכולה לגרום לחויה של פחיתות ונחיתות, ואם יש לי צורך לחוש עליונות ולחוות שאני יותר ממך, יהיה קשה לי להתנצל.

בשני המקרים עליי לאזור אומץ ולהתמלא בענווה, כן, יכול להיות שטעיתי…

לסיום, שימי לב האם את חוששת מתגובתו של בעלך כשאת מתנצלת? האם את חווה שדר של "את צריכה לשלם על מה שעשית", והוא ממשיך להיראות פגוע? אם כך הדבר, סימן שהמקום ממנו את מתנצלת הוא מקום של "אני לא בסדר, אני צריכה לשלם על מה שעשיתי"… וכאן עליך ללמוד לסלוח לעצמך ולשחרר תלות בזולת. חובתך להתנצל, אך לא לקחת אחריות על תגובת השני, והעיקר להתנצל ממקום שאת קודם כל מקבלת את עצמך ומסכימה לחולשות שלך. את לא מלאך, זה אפשרי לטעות.

שאלה

בתי נשואה כ-4 שנים ויש לי ממנה שני נכדים מקסימים. כבר בשנה הראשונה לנישואיהם החלו קשיים בשלום הבית שלהם, ואני רואה שהיא עושה המון טעויות מול בעלה. כואב לי לראות את השגיאות ואת התגובות הלא מכבדות שלהם זה לזו, וכשאני נותנת לה עצות היא מתרגזת עליי. אני בסך הכל רוצה לעזור להם, איך אוכל לעזור באופן יעיל?

תשובה

אני מבינה את הכאב שלך ואת התסכול שאת חווה, כשרוצה כל כך לעזור, לייעץ, לתמוך ולכוון את בתך לתועלת לקראת המטרה הנעלה של שלום בית.

נכון, זה קשה לראות את הטעויות והשגיאות של הילדים, יש רצון למנוע מהם ליפול לשם. יחד עם זה, הרבה פעמים כאשר הורים נותנים עצות מכל הלב, הזוג הצעיר יכול לקרוא לזה בשם "מתערבים לנו בחיים", וחבל, שהרי כהורים יש לנו ראייה גבוהה יותר. יש לילדים צורך בעצמאות וגם צורך לעשות טעויות, ליפול ולקום, כמו ילדים קטנים שמתחילים ללכת.

הצורך בבחירה חופשית הוא צורך מאוד חזק, ולמרות ועל אף הדאגה, החששות והרצון להגן על הילדים ולמנוע מהם טעויות, כדאי לתת להם להתמודד בעצמם ולעמוד בצד. גם כשיש לי מה לומר, ונראה לי שזה יכול להועיל, עלי לקחת בחשבון האם הילד בא לשאול את עצתי? האם הוא מעוניין בכך?

לצערנו, מחקרים הראו, שזוגות שמגיעים לגירושין, מגיעים לשם גם בעקבות התערבות של הורים. כדאי להרעיף עליהם אהבה, הערכה, אכפתיות, כבוד ואמון ביכולתם לצלוח את המהמורה הזוגית הזאת, ואפשר להמליץ להם ברגישות ובחכמה לקבל עזרה מקצועית מאיש מקצוע שילווה אותם, כך ירגישו שיש להם בחירה ועצמאות, יחד עם תמיכה וליווי שיובילו בסיעתא דשמיא לבנייה של הקשר הזוגי והקן המשפחתי שהם בונים בצורה יעילה ואופטימאלית.

שאלה

איך אני יכולה שבעלי יבין לבד שאני מצוברחת? שינסה לעזור לי, שיגיד לי מילה טובה, למה אני תמיד צריכה להגיד לו? לבקש ממנו? אני רוצה שיבין לבד!

תשובה

לכל אחד מאיתנו יש אוסף של תפיסות ותמונות בראש איך דברים צריכים להיראות.

יש לך משאלת לב "בעלי צריך להבין אותי מבלי שאדבר". זה כנראה מעניק לך תחושה (דמיונית) שכך הוא מוכיח לך שאת חשובה לו.

הרצון שלך, שבעלך יתעניין בך הוא רצון טבעי, אך גבר צריך שאשתו תסביר לו את עצמה, ותאמר את מה שהיא רוצה. הוא לא יודע לנחש זאת לבד.

משאלת הלב של כל גבר היא שאשתו תהיה שמחה ומרוצה, ותפקידה לספר לו מה משמח אותה. לפעמים זה מצריך מהאשה להסביר לו בפרוטרוט ובדיוק רב מה היא צריכה. ועל כן, היי חכמה ונאמנה לתפקידך, מתוך ביטחון בעצמך. זכרי, את חשובה לבעלך גם אם הוא לא הצליח לקרוא את מחשבותיך ולנבא את אשר על ליבך. אמרי לו, ספרי לו, חבל שתחכי למשהו שבעלך לא יודע שאת מחכה לו.

שאלה
אני מרגישה שיש לי צורך שבעלי יכיל אותי מבחינה רגשית, שיקשיב לי, שיזדהה איתי. שמעתי פעם שאשה היא רגשית וגבר יותר שכלי, אבל במקרה של בעלי זה משהו חריג. הוא כל כך לא מחובר לעולם הרגשי שלו ומכאן שלא מצליח להכיל אותי רגשית.
מה אני אמורה לעשות?

תשובה
אכן אשה מטבעה מחוברת יותר אל העולם הרגשי, ומחפשת קשר לשם קשר. זה מחמם את ליבה ומקל עליה כשמכילים אותה ומביעים כלפיה אמפתיה. החיים מזמנים לנו כל מיני חוויות שאנו נותנים להן פרשנויות שמולידות בתוכנו רגשות שונים לטוב או למוטב. כשאני עצובה או כועסת לדוגמא, ושומרת בפנים מבלי לתת לרגש ביטוי, אני עלולה לשלם על כך מחיר. זה טוב ונכון לשחרר רגשות על ידי שיתוף ודיבור.
את כותבת בשאלתך שאצל בעלך זה חריג. לא פרטת למה את מתכוונת.
כשיש לך צורך שיכיל אותך מבחינה רגשית צריך להבין האם מדובר בחוויות יומיומיות כלליות שאת עוברת, או האם מדובר בחוויות שקשורות לזוגיות שלכם?
אם מדובר בצורך כללי לפרוק רגשות, יתכן שיש לך ציפיה שלא הולכת להתגשם כי בעלך לעולם לא יהיה חברה שלך וגם לא אמך. כאשר אשה מצפה לקחת את בעלה ל"סיבוב הופעות" בראשה או בליבה, הוא לא יעמוד בזה לאורך זמן. כמובן שזה טוב וחשוב שאשה תכיר לבעלה את עולמה הפנימי ותשתפו מדי פעם, אך אין הכוונה להשליך עליו עומסים פנימיים באופן קבוע, זה לא תפקידו.
כשמדובר בשיתוף רגשי על מה שקורה במערכת הזוגית שלכם אפשר ורצוי ללמוד לתקשר ולהביע בצורה שלא גורמת לבעל להרגיש מותקף, מאוים או אשם, ואת זה תוכלי לעשות בייעוץ פרטני.

שאלה

לאחרונה השתתפתי בסדרת הרצאות בנושא הבית היהודי, ואחרי כל הרצאה השתוקקתי להתחיל ליישם בביתי את הדברים ששמעתי. באחת ההרצאות הדגישו את הנושא שאישה צריכה לקבל את בעלה כשחוזר בערב במאור פנים, מאופרת ומסודרת, אבל אני לא מבינה איך אפשר לעשות את זה כשלאחר יום שלם אני כבר מותשת מהטיפול בילדים, עייפה ורצוצה, וכשבעלי מגיע אני רק רוצה לברוח לחדר לישון, ושהוא יקח פיקוד על הילדים ויניחו לי כבר.

אני מאוד רוצה להשרות אוירה נעימה ושמחה בבית ולהיראות מכובדת, אבל הרבה פעמים בעלי מגיע בשיא הצרחות כשמפלס הכעס שלי גואה וקולי נשמע למרחוק, ואין לי כח לחייך אליו או להשקיע בקשר הזוגי.

כיצד אוכל לקבל אותו בחיוך, כשאני מרגישה סמרטוט רגשית ופיזית?

תשובה

ניכר משאלתך שאת אשה נאמנה ומסורה, שרוצה להיטיב עם בעלך, להתקדם ולצמוח.

תחילה יישר כח. כשרוצים ליישם דברים שאנו שומעים, עלינו לקחת בחשבון שאנו כלי קיבול שיכול להכיל כפי גודלו. מה הכוונה? עליי לקחת בחשבון שהקבלה או ההנהגה הטובה תתאים לי לפי כוחותיי ולפי הזמן והמצב בו אני נמצאת. בחיי הנישואין יש תקופות שונות, בשנים הראשונות יש ילדים קטנים, קמים בלילות ואישה יכולה בהחלט למצוא עצמה עייפה ומותשת. לאט לאט הילדים גדלים והאוירה בבית משתנה. כדי שתרגישי חיונית וחזקה כדאי לך להקפיד על נתינה לעצמך תחילה. הקפידי על תזונה שמיטיבה איתך ופַני זמן לדברים שממלאים ומרוממים אותך. את רוצה להיראות מכובדת ומסודרת לקראת בואו של בעלך, כדאי לך להשקיע בסדרי עדיפויות ולא לדרוש מעצמך הכל או לא כלום, גם קצת עדיף מכלום. את לא חייבת להיראות פרפקט, לפחות לפני שבת תוכלי לענוד תכשיטים ולהראות במיטבך. בימות החול לפני שבעלך מגיע נסי לרומם עצמך – תשתי קפה, תאכלי משהו טעים. כך תעודדי אנרגיות חיוביות שיעזרו לך לקדם פניו.

בכל יום אדם מקבל כוחות כדי למלא את התפקידים שיש לו לאותו היום. כשתפנימי שבעלך חלק מחייך לא פחות מילדייך ואפילו לפניהם, תוכלי לייחד כוחות גם עבורו מתוך הקשבה לעצמך וליכולותיך.