הצורך להרגיש שייך.
לכל אדם בעולם יש צורך להרגיש אהוב ורצוי, וכשמדובר בילדים, מילוי הצורך הזה הוא קריטי להתפתחות ולצמיחה. בגיל הרך, חום ואהבה זהו צורך השרדותי ממש. תינוק נולד חסר אונים לחלוטין, והדרך היחידה שלו לשרוד בעולם היא רק על ידי בוגר אחראי ששומר ומשגיח עליו ומעניק לו את צרכיו.
אחד הצרכים החשובים ביותר שבונים את אישיותו של הילד הוא הצורך בתחושת שייכות. שייכות למשפחה, לחברה, לקהילה, להורים – וכיון שכך, נולד גם ההרגל לרצות את הסביבה כדי למצוא חן. תינוק בגילו הצעיר לומד שאנו אוהבים חיוכים, ועל כן הוא מתחיל לחייך, לומד שכשאנו מחבקים אותו הוא מתרפק עלינו. בעצם הוא לומד להשיג תחושה של שייכות, הוא מרגיש על ידי זה שאוהבים אותו ומעריכים אותו.
גם לאנשים בוגרים עדיין חשוב כיצד הוריהם חשים כלפיהם, וכל ילד רוצה למצוא חן בעיני הוריו. אין אף ילד בעולם שלא רוצה להרגיש שאוהבים אותו ומעריכים אותו ללא תנאי. (כן יש ילד שמתייאש מזה, לא כי הוא מוותר על זה, אלא שהוא לא מאמין שיכול להשיג זאת).
טיב הקשר עם ההורים מעצב את אישיותו של הילד
אהבת הורה לילד מתפתחת לאהבה עצמית (של הילד את עצמו), והערכה לילד מתפתחת להערכה עצמית. זה מתחיל מהמבט של ההורה על ילדו – מבט אוהב ומעריך, באופן שהילד קולט את הסתכלות ההורה עליו, כך מתפתחת בתוכו המסוגלות העצמית שמהווה בסיס לפיתוח הבטחון העצמי שלו.
כאשר הקשר עם הילד הוא קשר תומך ומקבל ומעצים את מי שהוא, הילד יצמח לאדם שמממש את יכולותיו. כאשר הקשר הוא ביקורתי ומתמקד ברצון להפוך את הילד למישהו אחר, זהו מתכון בטוח לפתח תחושת חוסר מסוגלות אצל הילד, דבר שעלול לפגוע במימוש העצמי שלו ובצמיחתו האישית.
רפלקס השינוי
כאשר ילד נולד לעולם, אומרים בבדיחות הדעת שנולד עמו ילד נוסף – האחד זה הילד עצמו שנולד, והשני זה הילד שההורה רוצה שהוא יהיה…
מתוקף תפקידנו והאחריות המוטלת עלינו כהורים וכמחנכים, אנו נכנעים ומתפתים פעמים רבות לרפלקס השינוי שקיים בנו. כלומר, יש לנו דחף לשנות, לתקן, לשפץ את הילד בעיקר כשאנו רואים שוב ושוב חולשות, מעידות והתנהגויות לא ראויות (כראות עיננו). ברגע שילד שומע דברי מוסר ו"טעם", בקשות חוזרות ונשנות, טענות, דרישות, נזיפות, הערות, דברי תוכחה – זה פוגע בילד ובדימוי העצמי שלו. הוא חווה זאת כבעיה במי שהוא, באישיותו, ובשדר של "אתה לא בסדר כפי שאתה, אתה צריך להשתנות!" עם השדר הזה עוברים שדרים נוספים כמו – "מאוכזבים ממך", "כועסים עליך", "אתה מבייש אותנו", ובעצם זוהי הדרך הבטוחה לערעור המסוגלות של הילד, ולפגיעה בקשר הכל כך חשוב לבניתו האישית. עלינו כהורים לתת לילד תנאים להיות מי שהוא באמת, ולא כפי שהיינו רוצים שיהיה. הורה יכול לבחור לשמש כ'פסל' שמעצב יצירה בדרך שרוצה ולפסל את אישיותו של הילד כרצונו, דבר שיפגע בילד ובקשר עימו, או יכול לבחור לשמש כ'גנן' שנותן תנאים נוחים לשתיל הרך – משקה, מזבל, מגן מפני חרקים, ומאפשר לילדו לצמוח ולהיות מי שהוא.
אכפתיות וקרבה
הקשר הרצוי עם הילד מתבסס על התפיסה של הילד אותו כהורה אוהב ואכפתי, שרוצה בטובתו. כשילד מגבש לעצמו תפיסה שההורה פועל נגדו ולא באמת רוצה בטובתו, כאן יש פגיעה קשה בתחושת השייכות של הילד. גם במצב שבו אנו מעירים לילד, נעשה זאת בצורה שלא תיתן לילד תחושה שמשהו באהבה שלנו כלפיו נפגע. זה יכול לקרות לדוגמא במצבים בהם אנו קצת נעלבים מהילד. נניח שהילד ביקש מאמא לבוא איתה לקניות, ולמרות שקשה לה היא לוקחת אותו וקונה לו דברים שביקש, וכשחוזרים האמא סוחבת דברים והילד מסרב לעזור. הרבה אמהות מתחילות לשדר במצב כזה עלבון "יותר לא אקח אותך!", ו"לא מגיע לך", ו"חבל בכלל שלקחתי אותך!", וכאן מתחילה להפגם תחושת הקירבה. אנו כן נעיר לילד אך לא ממקום אישי ומרוחק, "פגעת בי", אלא ממקום של סמכות הורית בטוחה, "אני מבקשת שתעזור לי חמוד", מתוך גישה עניינית ובטוחה בהורות שלה ובבקשות שלה – זה ראוי ונכון שילד יצטוות אליה (מלשון צוות) וישתתף בנשיאת הקניות כשחוזרים יחדיו.
סמכות לעולם לא פוגעת בקשר, (לא מדובר בסמכות נוקשה). כשילד מרגיש שמאוכזבים ממנו – נפגעת תחושת השייכות והאהבה.
זכות ה"מחאה" של הילד
כאשר הילד בעצמו מתאכזב וכועס ממשהו שסרבנו לו – נאפשר לו למחות מבלי להיבהל ולחבל בקשר. לדוגמא: ילד מתבגר רצה לנסוע לטיול עם חבריו, ואביו חשב שזה מסוכן. הילד מחה! כעס! צעק! האב איפשר לו את זכות ה'מחאה', איפשר לו להתאכזב ולכעוס, והראה אמפתיה כלפי הילד, "אני איתך!", הוא נתן לילד ביטוי ושיקוף להרגשתו, והראה לו שהוא מבין מדוע הוא מרגיש כך – האב: "אני מבין שאתה מאוכזב ושמאוד קשה לך הויתור הזה, שכל החברים שלך יוצאים לטיול ואתה לא. אני רואה שאתה כל כך רוצה לנסוע, אבל אני אבא שלך, ואני צריך להגן עליך ואם אני חושב שזה מסוכן, אני לא יכול להרשות לך. אם הייתי מרשה לך לנסוע אז משהו לא היה מספיק אכפתי כלפיך, אתה חשוב לי!"
הילד מקבל זאת בתחושה של "נכון, אבא לא הסכים, אבל לא כי לא אכפת לו ממני, אלא ההיפך, הוא רואה מה אני מרגיש, הוא איתי, אבא לא נגדי".
כשילד מרגיש שלהורה איכפת ממנו, הוא יכול לקבל מההורה שלו, ומרגיש בטוח לידו.
הקשבה וזמן משותף עם הילד
ילד זקוק שנהיה שם בשבילו. הוא רוצה שיתעניינו בו, שיהיו פנויים וקשובים אליו. כאשר מדובר בכמה ילדים בבית, עלינו כהורים לפתח חלוקת קשב. אמא שמקשיבה לילד ופתאום אחותו קופצת, ועוד ילד בוכה, את הראשון שכחה! היכולת לעשות קשב/סדר בעולמנו הפנימי תורמת לקשר עם הילד: "דודו רגע, עוד מעט אתפנה אליך, אני ארגיע את שלומי, ורותי, אשמע גם אותך אחרי זה".
מגע אישי עם כל ילד (הווי אומר זמן לבד) חשוב מאוד לקשר ההורי-ילדי. חשוב שלפחות פעם בשבוע יצא ההורה לטיול קצר, או להליכה משותפת או לכל פעולה אחרת (עם כל ילד בנפרד) – ושם להשתדל לדבר ולהכיר יותר את עולמו הפנימי של הילד.
בנוסף, פעילות משפחתית של כל בני המשפחה תורמת לקשר ול"ביחד". השהות המשותפת של כל בני הבית תורמת לאוירת החיבור והשותפות. משתתף נעשה שותף. (אם זה בשיחה משותפת, או קבלת החלטות משותפת כשכל אחד תורם את דעתו, או יציאה לטיול משפחתי, ועוד).
לפני סיום ענו על השאלות הבאות:
- איזו אוירה חווה ילדכם בבית?
מתוחה? לחוצה? ביקורתית? לוחצת ומטיפת מוסר?
או אוירה:
חמה? אוהבת? קרובה? מפרגנת?
- מה טיב הקשר ביניכם לבין ילדיכם?
רחוק / קרוב?
מתוח / שלו?
חם / קר?
- האם ילדכם רוצה שתעריכו אותו?
- האם יש לילדכם רצון להשביע את רצונכם?
אם עניתם על לפחות אחת משתי השאלות האחרונות תשובה שלילית, עברו לקרוא על הצורך של הילד בזהות עצמית – זכות הבחירה.
