הקשב של יונתן בורח.
"יונתן אתה מאחר לכיתה! תקום כבר!!"
ליונתן חבל לצאת מהשמיכה החמה, הוא מעדיף להתעכב עוד במנוחה. ברגע האחרון הוא קם, רץ ומתארגן. "יונתן תכניס את החולצה אתה נראה מרושל!" אין לו סבלנות לשמוע את דרישותיה של אמא לסדר יפה את החולצה. דווקא אתמול הוא כן קם מוקדם בבוקר אבל אז קפץ על המיטות של האחים, הפיל כמה ספרים מהמדף, בילגן כל פינה והצליח להכעיס מאוד את אמא שלו. היא נאלצה להשגיח עליו בין שלל מטלות הבוקר ורצה אחריו בנסיון למזער נזקים. קשה לה לעמוד בקצב הקופצני שלו. כשיונתן הגיע סוף סוף לכיתה, הוא נכנס אליה מלא רצון טוב. אבא הבטיח לו מתנה בסוף השבוע, בתנאי שישב ויקשיב היטב לשיעורים, ויתנהג יפה בבית ועם החברים. הוא פותח את הספר והשיעור מתחיל. יונתן מרכז עיניו בספר ומזכיר לעצמו – 'אני חייב להתרכז, אני חייב להתנהג יפה, אבא הבטיח לי מתנה! מעניין מה יכולה להיות המתנה שאבא הבטיח?' הוא מנסה לנחש ומחשבותיו זורמות בזו אחר זו, בשרשרת הקשרים ואסוסיאציות. הוא נזכר במשחקים היפים והחדשים שקיבל בן דודו, אולי זו תהיה המתנה של אבא? באמצע השיעור הוא מוצא את עצמו מול הספר הפתוח כשמחשבותיו במקום אחר לגמרי מהיכן שאוחזים בכיתה. הוא מנער ראשו, מנסה להתרכז ולהקשיב לדברי המורה. דניאל שיושב לימינו מצביע ועונה תשובה על שאלה שנשאלה על ידי המורה. בתשובתו הוא מזכיר אתר בניה כמשל לנושא המדובר בשיעור. בראשו של יונתן עולה מיד תמונת אתר בניה עם מנופים וטרקטורים ומערבלי בטון. הוא נזכר עם מי היה, ומה בנו שם באתר הבניה ורק לאחר דקות יקרות שהשיעור ממשיך, הוא תופס את עצמו – שוב אינו מקשיב לשיעור!
מתאמץ להתרכז
הוא מסתכל על הלוח ורואה את הטושים שכותבים אותיות ומשפטים על ידי המורה. במוחו עולים הטושים שיש לו בבית, כמעט כולם נגמרו כבר ויש לקנות חדשים… המחשבות גולשות אל מחוץ לכיתה, לכדור בהפסקה ולמשחק עם החברים, ושוב הוא נזכר במתנה המתרחקת ממנו ובהקשבה שלו שבורחת. הפעם הוא נחוש בדעתו שלא להזיז את העיניים מהלוח. הוא מרכז את המבט ומקמט את המצח, מקשיב ושומע את המילים שיוצאות מפי המורה, ושוב מוצא עצמו במקום אחר, בלי שהתכוון לכך. בסוף השיעור עוברת לו מחשבת בזק "השיעור עבר עליך כרגיל, שוב לא הבנת שום דבר. שוב אתה לא מקשיב!" מסקנה תת הכרתית ממלאת את ליבו "אני ילד טיפש, שלא יכול להקשיב אפילו לשיעור אחד. אבא צודק כשכועס עלי כל כך".
תקרית לא נעימה
הפסקה. יונתן רץ למגרש המשחקים ושם מתפתח ויכוח. כדרכם של ילדים הם עומדים וצועקים זה על זה. גם יונתן צועק בהתלהבות, לדעתו אביחי לגמרי לא צודק! הוא בטוח בכך! ומרוב להט הוא דוחף את אביחי ולרוע המזל אביחי נחבט מאבן ודם זב מסנטרו. המחנכים יוצאים לראות מה אירע ולמה הילדים צועקים. יונתן עומד מאובן, כולם מצביעים עליו "לאביחי יורד דם!" הוא מתחרט על המעשה הפזיז שלו ומביט באביחי כשליבו הולם בפחד. הוא רוצה להיבלע באדמה מרוב בושה, וחושש מפני המצפה לו. מה יאמר אבא, ואיזה עונש יקבל מהמנהל… וזאת אחרי שהבטיח לא לחזור על מעשים כגון אלה. גם מהחברים הוא מתבייש מאוד. מה הם חושבים עליו? נראה לו שכולם מסתכלים בו בכעס, בשנאה ובריחוק. צעדי המורה קרבים לעברו והוא חש את האסון המתרגש עליו. עיניים כעוסות ומאשימות מופנות כלפיו. יונתן ננזף לעיני כולם: "אתה ילד מופרע! כך עושים? אינך יכול לדבר כמו בן אדם כשיש לך בעיה? מיד להתנפל ולהכות!? כך לא מתנהגים, גם ראיתי איך חלמת כל השיעור – שום דבר לא אכפת לך! מה יצא ממך… אפילו אבא שלך מתבייש בך!" יונתן עוזב את ההתקהלות בראש מושפל ובבושת פנים, בתוך תוכו הוא כל כך מתחרט על מעשיו וכואב את חוסר השליטה העצמית שהפגין. הוא כועס על עצמו, בז לעצמו, ובתוכו מצדיק את המילים שנאמרו עליו: 'אני באמת לא מתרכז בשיעורים, לא מתנהג כשאר הילדים הטובים, אני הכי רע בעולם, גרוע יותר מכולם!'
תסכול מתמשך
אחרי ההפסקה כולם נכנסים לכיתה והנה הפח הפוך והאשפה שפוכה על הארץ. המורה אוטומטית פונה אליו: 'ברור לי שגם את זה אתה עשית! תקום ותנקה את זה!" יונתן מאדים מכעס "אני לא עשיתי את זה!" הוא צועק בלהט. הוא מואשם בכל מעשה רע, כל דבר רע שקורה מייחסים אליו. זה כל כך לא הוגן, לא צודק, הוא מתרעם – וזעמו עולה, איך יצליח להוכיח את חפותו? לא מאמינים לו. יונתן שבור ומתוסכל.
כך יום ועוד יום. יונתן מתמודד עם החברים, עם המורים ובבית. ההתמודדות הנוירולוגית שלו דוחפת אותו להיכנס לתוך דברי חבריו מתוך קושי להמתין לסיום המשפט. באמצע שיחה הוא מתחיל פתאום להעלות עניינים שאינם קשורים לנושא, וכשמתנהלת שיחה בנושא שמענין אותו במיוחד, מרוב התלהבות הוא משתלט על בן שיחו ולא מאפשר לו לסיים את המשפט.
לעיתים הוא חווה דחיה חברתית, כמו בפעם שביקש מאסף חברו להגיע לביתו לשחק, אך אסף השיב: "אמא שלי אמרה שהיא לא רוצה שתבוא לשחק אצלינו…" יונתן נזכר בביקורו האחרון בביתו של אסף – הוא קפץ אז במטבח, ובטעות שפך סיר מרק על הארץ.
פגיעה בדימוי העצמי
אלה חלק מן הקשיים שעוברים על ילדים שסובלים מהפרעת קשב וריכוז. הרגשות המתפתחים אצלם לאורך השנים, בעקבות מקרים חוזרים ונשנים, פוגעים בהם עמוקות. הם חווים חרטה על מעשיהם, ריחוק מחבריהם, קור מכיוון המחנכים וההורים, כעס עצמי ואף רגשי שנאה עצמית, המלווים במחשבות ביקורתיות והרסניות. החויה הכללית שהם חווים: "אני אשם, וכל הטענות המופנות אלי נכונות, כולם שונאים אותי, ובצדק!"
הדימוי העצמי שלהם מאוד נמוך, והתדמית שלהם בעיני עצמם שלילית להחריד. הם רוצים להשתפר אך זה לא מצליח…
כאילו שאין די בהפרעת הקשב והריכוז כשלעצמה – נוסף אליה גם המצב הרגשי של הילד שמוסיף לעול הלימודים הכבד ומעיק גם מבחינה נפשית.
מאמנים את מרכזי הקשב במוח
איבחון נוירולוגי בדרך כלל יעניק לילדים מרשם תרופתי שיכול להקל מאוד על הסימפטומים של ההפרעה. כן, לעיתים זה בגדר של הצלת נפשות.
בשורה טובה נוספת לאותם מתמודדים – אימון מוחי נוירופידבק דינאמי. מאמנים את המח להתנתק מכל הפרעה כדי להתמקד בענין אחד.
המח בנוי ממכלול של תאי עצב (נוירונים) המעבירים מידע ומסרים מתא אחד לתא אחר באמצעות מוליכים עצביים שמאפשרים זרימה של מידע בין תאי המח. כאשר החומרים מצויים בריכוזים נמוכים מהרצוי, המידע אינו זורם באופן חלק. מרכזי הקשב אינם ממלאים תפקידם כראוי.
הנוירופידבק עוזר לקושי בוויסות העצבי, ומכאן – גם לתפקוד הכללי, שהרי המח אחראי על הפעלת הגוף כולו. כשהמח מווסת – קל יותר לעבוד ולהתנהל בצורה מאורגנת, להתרכז, לסיים משימות, ולפעול לפי סדרי עדיפויות.
האימון המוחי מאפשר למתאמן להגיע לניהול ולשליטה עצמית.
ההצלחה של יונתן
כאשר יונתן החל להתאמן, לקח זמן רב עד שראו אצלו שינוי. מוחו דרש אימון ועוד אימון עד שלמד מיומנות חדשה של שליטה בתפקוד החשמלי שלו. אט אט משהו בתוכו נרגע והתאזן.
ההצפה המחשבתית והתגובות האימפולסיביות שלו פחתו בצורה משמעותית. נראה היה כאילו נולד יונתן חדש, מקורקע יותר, יציב יותר, בטוח יותר בעצמו. והעיקר – שמח יותר במי שהוא, בלי זימזומי ביקורת עצמית שחיבלה בדימוי העצמי שלו.
כעבור שנה! של אימון מוחי מסוגל היה יונתן לנהל את עצמו ולהיות בנוכחות בזמני למידה.
נוירופידבק הוא לא קסם, אבל הוא כלי עוצמתי אדיר, לויסות, לשינוי, ולהעלאת החוסן הנפשי של המתאמן. שווה לנסות.
