האם נכשלתי בחינוך?
בעשורים האחרונים יש מודעות רחבה לצרכים הרגשיים של הילד. קיימת פתיחות לקבלת עזרה מקצועית והורים מוכנים לגשת לטיפולים רגשיים, לטיפולים פסיכולוגיים, ולטיפולים פסיכיאטריים, כשטובת הילד לנגד עיניהם. כשהורה מאפשר לילדו עזרה מקצועית, הוא תופס עצמו כהורה אכפתי ואחראי. לעומת זאת, פנייה להדרכת הורים עלולה להיתפס אצל ההורה כהכרזה על כישלון ההורות שלו, כלומר "אני הבעיה ולא הילד". לעיתים אומרים הורים בייאוש בולט ובביקורת עצמית, "איזה הורים אנחנו, אם זה מה שקורה לילד שלנו. נכשלנו בחינוך!".
חשוב להפנים, שהורה לא יכול להיות מחנך על פי "ספר החוקים והכללים לחינוך", הורה הוא בן אדם שיוצאים ממנו דברים מוצלחים יותר או פחות. ילדינו חווים עולם עם חסרונות ופוגשים הורים מוגבלים, שטועים ושוגים, והם יכולים בהחלט לצמוח ולגדול מתוך המציאות הזו, שההורים שלהם לא מושלמים.
ההורה – כתובת יעילה ביותר עבור ילדו
אין לנו דרך להגן על ילדינו מפני החסרונות והמגבלות שלנו. יש לנו דרך להועיל, לתמוך ולעזור להם בהתמודדויות השונות הנקרות בדרכם. הדרכת הורים יכולה לשנות את המצב של הילד מקצה לקצה, לא כי ההורה אשם וטועה וכעת למד לתקן את דרכו ויחסו לילד, אלא כי ההורה הוא הגורם המרכזי, שיכול להועיל ולעזור לילדו מתוקף תפקידו כהורה המתאים ביותר לילד הזה בדווקא. ישנם מצבים רבים בהם הורים יכולים להגיע לחווית חוסר אונים גדולה. הם חשים שאין בהם כח לשקול ולהגיב כראוי מול ילד מתפרץ, סוער או מתחצף בעזות. מצב שבו אדם אינו יודע מה לעשות הוא מצב נורמלי, אף אדם אינו יודע מה נכון לעשות בכל מצב.
מה קורה לילד מול המציאות הזו, שהוריו טועים, שוגים, חסרים ומוגבלים?
האם זה משפיע עליו? וודאי שכן! אך האם השפעה זו מכתיבה את מי שהילד יהיה כשיגדל? האם זו גזירת גורל עליו? לא בהכרח, כי מעבר להשפעה זו על התפתחות הילד, יש השפעות נוספות. אחת ההשפעות המרכזיות על התפתחות הילד היא הפרשנות של הילד עצמו להתנהגות הוריו ולמציאויות הנקרות בדרכו. (החויה הפנימית של הילד).
מחקרים מראים שהרבה יותר משפיעה על הילד התפיסה שלו על המעשה ולא מה שההורה שלו עושה בשטח.
אין לנו כל שליטה על הפרשנות הפנימית שיש לילד, זה לא בידינו, ואם לילד יש תפיסה שגויה, לא בטוח שנוכל לשנות אותה.
הורות ורגשות אשמה
למרות כל הנסיונות והעבודה העצמית שלנו כהורים, יכולים לעלות לעיתים רגשות שליליים כלפי הילד. במקרים מסוימים הורה עלול אפילו לחוש שהוא כביכול 'שונא' את הילד, דבר שכמובן מעורר נקיפות מצפון, וגורם לו לחוש כי הוא הורה גרוע מאוד. ביקורת עצמית היא דבר מחליש. ברגע שתקבלו את הרגשות שלכם (אם זה כעס, רוגז, עצבים, דחיה ועוד) ותרשו לעצמכם לחוש את רגשותיכם עד הסוף, תהיה בכם גם הפתיחות לקבל את הילד כפי שהוא.
הורה "המחובר לעצמו" – תורם לילדו
הורה יכול לומר לעצמו בעוצמה ובשלווה "ייתכן שאני שונא את הילד שלי ברגע זה, ובכל זאת אני ממשיך לעזור לו". כדאי לזרום עם הרגשות הלא נעימים ולא להדחיקם כי רק הורה המחובר לעצמו יוכל להמשיך להרגיש את האהבה הטבעית שיש בו כלפי הילד. אהבה זו קיימת תמיד גם אם במקביל לה קיימים רגשות נוספים הגורמים דחיה או כעס.
אם יבקש הורה לחסום את רגשותיו השליליים, ייחסמו איתם גם הרגשות האחרים: רגשי החיבור והחיבה כלפי הילד!
להמשיך עם הפנים קדימה
כאשר יש קשיים – זכרו שאינכם אשמים!
הניחו לעצמכם להיות מתוסכלים מהתנהגותו של הילד ומכשלונותיו החוזרים ונשנים. האשמה עצמית לא תוסיף כח להתמודדות אלא להיפך – חשוב לזכור שטעויות הן חלק בלתי נפרד מחיי אדם, וחשוב שתשננו לעצמכם שהן אינן 'סוף העולם'.
במקום להתבוסס בתחושת אשמה, הטוב ביותר הוא להתבונן באופן קבוע אל העתיד. בכי על העבר אינו מועיל אף פעם. תפקיד הורה הוא למצוא דרכים להמשיך לעמוד לצד הילד מכאן והלאה.
ומה עם ביקורת סביבתית?
אתגר נוסף שיש להורה הוא הביקורת הסביבתית. לפעמים סבתא של הילד או דודים או קרובים אחרים יביעו ביקורת על ההורים. לפעמים יהיו אלו השכנים שלא יסכימו לסבול את הבלאגן ואת הרעש, ולעיתים אף אנשים זרים 'מתנדבים' מתוך תחושת "שליחות" לתת מוסר להורים, או להרצות להם הרצאה קטנה בענין חינוך…
מסרים ישירים או עקיפים כאלו עלולים לתת תחושה, שההורים הם הבעיתיים והם האשמים. העמידה בפני המתלוננים היא בלתי נעימה עד מאוד, בין אם מדובר בתלונות של אנשי חינוך, ובין אם מצידם של הורים לילדים אחרים על מריבות ועל מכות…
אני ההורה המדויק עבור ילדי
שימו לב – איך משפיעות עליכם ההערות? חבל שהביקורת תשפיע על התדמית ההורית שלכם ועל הקשר ביניכם לבין ילדיכם. מחשבות מדכדכות על ההורות שלכם עלולות להקשות עליכם לפעול מתוך שיקול דעת ולגרור תגובות לא מחושבות כלפי הילד.
זכרו – התנהגות הילד בכללותה אינה מוכיחה דבר על ההורות שלכם.
הרבה פעמים לילד יש מסלול תיקון אישי, ומה שחווה מול הוריו, הופך בסופו של דבר להיות עבודת חיים שלו כאן בעולם. הורינו היו בלתי מושלמים, וגם אנו בלתי מושלמים, ואם נפנים שגם ילדינו יהיו הורים בלתי מושלמים… נוכל להסכים לכך, שעלינו לעשות את המירב והמיטב שביכולתנו מבלי לייסר עצמנו במחשבות שווא שאנו לא הורים טובים, אלא להיפך – לשנן לעצמנו שאנו ההורים המדויקים והטובים ביותר לילדינו.
