הורות כתפקיד על.
הילדים שלנו הם פיקדון יקר מאת הבורא יתברך, ומוטלת עלינו משימה חשובה לגדלם ולהצמיחם. בראשית חייהם הילדים הם חסרי ישע, חסרי ידע, חסרי כיוון, הם בעצם שתילים רכים הזקוקים להשקייה – לחינוך.
תפקידנו כהורים להעניק לילדינו את הקרקע הפוריה שתצמיח אותם לבוגרים אחראים בעלי נפש בריאה ויציבה.
ר' שמשון רפאל הירש זצוק"ל הקדיש להוריו:
להוריי
שומריי בילדותי,
מדריכיי בנעוריי,
ידידיי בבגרותי,
ביטויים אלו מקנים לנו הגדרות ברורות לתפקידנו ולמשימות המוטלות עלינו כהורים וכמחנכים לדורות הבאים:
שומרים מדריכים ידידים
להגן על הילד
בראשית חייו זקוק הילד להגנה, לשמירה ולתמיכה. כשהוא נתון בסיכון מצד איום חיצוני או בעקבות פעולות בלתי זהירות (כדוגמת ילד שרץ לכביש), הוא זקוק להגנה מיידית!
(תמונת ההורה המחזיק את הילד בחיבוק, או חוצץ בגופו בין הילד לבין הסכנה, מסמלת יותר מכל את פעולת ההגנה ההורית).
הגנה זו משדרת לילד את המסר: "אני עומד לפניך! אני שומר ומגן עליך!"
לתמוך בילד
בד בבד עם השמירה, זקוק הילד לתמיכה הורית, שמיועדת לכתחילה לחיזוק ההתמודדות העצמאית של הילד.
הורה תומך מאפשר לילד לגלות את כוחותיו העצמאיים ולהתחיל באופן הדרגתי להתמודד עם משימות ודרישות שמעניקות לו תחושות של מסוגלות ויכולת.
(תמונת ההורה העומד לצד הילד או מאחוריו, דוחף בעדינות ותומך בצורה פחות ופחות בולטת, עד שהילד מסוגל לבצע את המשימה בעצמו, מסמלת את פעולת התמיכה ההורית).
תמיכה זו משדרת את המסר "אני מאחוריך! אתה תתקדם בכוחות עצמך".
לאזן בין ההגנה לתמיכה
תפקיד ההורים כולל בתוכו מתח וניגודים – עליהם להגן על הילד, אך גם לעודד אותו לתפקד באופן עצמאי!
הגנה ותמיכה מצריכות איזון תמידי.
ככל שמרכיב האיום הממשי בולט יותר, נדרשת הגנה רבה יותר, וככל שהמרכיב התפקודי התפתחותי גדול יותר, נדרשת תמיכה רבה יותר.
כאשר ילד זקוק לתמיכה,
וההורה מעניק לו הגנה – נמצא
הורה מגונן.
כתוצאה מכך יכולת ההתמודדות של הילד
הולכת ופוחתת
אז מה בין תמיכה לגוננות?
תפיסה מגוננת מבקשת לחסוך מהילד כל חוויה קשה.
תפיסה תומכת מבקשת להעצים את יכולתו של הילד לשאת את הקושי ולהסתגל אליו.
בנפשו של כל הורה (ובין ההורים עצמם), מתקיים דו שיח תמידי בין הקול המגונן לבין הקול המבקש עצמאות, כלומר – ישנו קונפליקט הורי – "מתי להקטין הגנה, ולעודד לתפקוד עצמאי"?
התיסבוך גדל, כשהילד דורש מעורבות הורית מתמשכת בתחומים בהם מצפים ממנו להיות עצמאי.
מלאו את השאלון הבא:
שאלון מס' 1 – חרדות ילדים
- עד כמה אני חרד/ה מכך שהילד יחווה חרדה? (0-10) _____________________
- עד כמה חיי היומיום שלי מוכתבים ע"י חרדותיו ומגבלותיו של הילד? (לדוגמא: מבצע/ת עוד ועוד פעולות במקומו).
א. כמעט שלא.
ב. כלל לא.
ג. באופן בינוני
ד. באופן בינוני גבוה
ה. באופן גבוה
- האם הזמן שלי חדל להיות שלי והפך להיות זמנו של הילד בגלל חובותיו? (לדוגמא: פגיעה בעבודה, בפעילויות פנאי וכו').
א. יש פגיעה קלה בזמניי ובפעילויותיי.
ב. יש פגיעה בינונית בזמניי ובפעילויותיי.
ג. יש פגיעה גבוהה בזמניי ובפעילויותיי.
- עד כמה אני עסוק/ה בהרגעת הילד? (0-10) ____________________________
- האם יש לי זכות לרצונות ולתוכניות פרטיים משלי?
א. אין לי זכות.
ב. יש לי זכות מעטה
ג. יש לי זכות בינונית
ד. יש לי זכות גבוהה
- האם אני מצליח/ה לממש את רצונותיי ותוכניותיי?
א. כלל לא
ב. מעט
ג. באופן בינוני
ד. באופן גבוה
- עד כמה הצטמצם המרחב האישי שלי? (שינה בחדר ההורים, נגישות לחפצים של ההורים וכו')
א. כלל לא
ב. מעט
ג. באופן רב.
פרט/י היכן את/ה חש/ה את הצמצום במרחב האישי שלך:
________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________
- עד כמה אני מרגיש/ה מוצפ/ת וחייב/ת להגיב מיד כדי למנוע או להפסיק לאלתר את החרדה של הילד? (0-10) ______________________
- עד כמה אני נוזפ/ת בילד על תגובות החרדה שלו? (0-10)
_________________________
- עד כמה אני אומר לילד שכל חששותיו חסרי שחר ושהוא צריך להפסיק לפחד? (0-10) ______________
- עד כמה אני חושב/ת שהחרדה היא הצגה, סחיטת תשומת לב או מניפולציה? (0-10) ______________
- עד כמה אני לא מסוגל/ת לעמוד במצוקותיו של הילד? (0-10) _____________________
- עד כמה אני מאמין/ה שכל הבעיה תיפתר אם נעמיד לילד דרישה פסקנית ומוחלטת? (0-10) ___________________
- עד כמה את/ה חש/ה משועבד/ת לשיגיונותיו של הילד? (0-10)
- האם הילד כופה עליך לעשות דברים שאין ברצונך לעשות?
כן / לא / לפעמים
- הורים לילדים עם בעיות חרדה מתמודדים בחוסר הצלחה לעתים קרובות באחת משתי המשימות הבאות:
א. דורשים תפקוד מהילד ללא קבלת והכלת החרדה.
ב. מקבלים ומכילים את החרדה, ללא יצירת התנאים לתפקוד והתפתחות עצמאית של הילד.
סמנו להיכן אתם נוטים?
- דורש/ת מהילד ללא תמיכה בו?
- מוותר/ת לילד ומגונן/ת עליו?
- האם את/ה חווה פחד/איום מסויים בעקבות תגובותיו של הילד?
כן / לא / לפעמים
18 האם תגובותיו של הילד גורמות לפיצול הורי (=לחוסר הסכמה ביניכם ההורים)?
כן / לא / לעתים קרובות / לעתים רחוקות
- הורה יקר. שים לב –
עד כמה הינך מסוגל/ת להשהות את תגובתך כדי לאפשר לילד התמודדות עצמאית?
(או עד כמה הינך נחפז להגיב בהגנה מיידית כלפי הילד (החרד) מבלי לאפשר לו להתמודד באופן עצמאי עם הרגשותיו וחרדותיו? (0-10) _________________
* * *
לעתים יש בתוכנו תגובה אימפולסיבית – מעין דחף, להפסיק את החרדה או כל מצב חריג אחר של הילד, כי החרדה או המצב החריג מציפים אותנו ומבהילים אותנו.
אנו כהורים מודעים, יכולים לפתח בתוכנו שכבת מגן, המאפשרת לנו שלא לחוּש להצלתו המיידית של הילד, וללמוד לתמוך בו בצורה יעילה יותר.
מה עושים כשילד מסרב לעצמאות ואף מפתח חרדות?
תחילה עלינו לבנות גבול אישי בינינו לבין הילד, גבול שמאפשר הגנה, הפרדה וגם מגע וקשר. היכולת ללמוד לראות את ילדינו כיישות נפרדת מאיתנו, זו אבן יסוד חשובה מאוד בבניית אישיותו של הילד. כפשוטו חשוב להבין ולהפנים, שאני זה לא ילדי, וילדי זה לא אני.
חובה עלינו לכבד את העובדה, שהילד הוא אדם נפרד, שיכול לנהל את עצמו, ניהול תואם גיל כמובן, ויש לו "עולם שלם" פנימי משל עצמו. עולם זה כולל בתוכו רצונות, מחשבות, רגשות, תחושות וצרכים היחודיים לו.
כדי לתרגל את נושא הגבול האישי (ההבדלה והתיחום ביני ובין ילדי), תוכלו לשאול את עצמכם שאלה מעשית בחיי היומיום בסיטואציות שונות:
הרצונות, המעשים, הרגשות (וכו') האלו שעכשיו נמצאים פה הם שלי או של הילד?
המוכנות שלנו למובחנות בינינו לבין הילד תעזור לנו להבין ולהפנים, שמה שקורה בעולמו של הילד שייך לו, ואנו כהורים נעזור לו אט אט ללמוד לנהל את עולמו ע"י ויתור מצידנו בשימוש ב"שָלַט רחוק" שפועל על ידי "לחיצות כפתור" בתוך עולמו, וכביכול משתלטות על הילד ומפעילות אותו. (במקומות שהוא כבר יכול לפעול לבדו).
זהירות מטשטוש גבולות
כאשר הורה מגיב באימפולסיביות כדי להפסיק את החרדה של הילד או כל התנהגות חריגה שלו, הגבול האישי נעשה מטושטש.
לדוגמא: כאשר עושים עבור הילד משהו שהוא כבר יכול לעשות לבדו, או עונים ומדברים במקומו, או קובעים כיצד עליו להרגיש, לחשוב או להגיב, בעצם חודרים את גבולו האישי, ובכך פוסלים את זכותו להרגיש את הרגשות שלו! ("אין כאן בכלל ממה לפחד…" – אומר הורה 'משתלט', החודר את גבולו האישי של הילד).
אנו צריכים להבין שלילד יש בחירות והעדפות ורגשות משלו. ומותר לו להרגיש כל מה שהוא מרגיש וחווה.
(מותר להרגיש הכל, ויש ללמד את הילד כיצד לבטא את הרגש באופן בריא ויעיל).
שימו לב – אתם עלולים להנציח תלות או חרדה
עמדה מגוננת מצד ההורה עלולה להנציח חרדה או עמדה תלותית של הילד, כיוון שלהורה יש הזדהות יתרה עם הקושי של הילד לפעול ולתפקד והוא מתחיל להוריד דרישות וציפיות מהילד, וכך יותר ויותר נעשה הילד תלוי וחרד.
כאשר דרישות ההורה רחוקות מן היכולות העכשוויות של הילד, הילד לא יוכל להפיק מהן תועלת, וגם כאן יש טשטוש בגבול האישי. אם נותן ההורה "דוגמא אישית" ואומר לו "אני מראה לך שאין ממה לפחד…" או "אני בגילך יכולתי…" ייתכן שהילד מעריץ את ההורה על עוז ליבו, אך מרגיש נחות וחסר יכולת לעומתו, וכך בעצם משתכנע שאין לו סיכוי למלא אחר מה שמצפים ממנו.
לדרוש מהילד באופן תואם למצבו ולגילו
הורה יכול לפרש בטעות שהילד מפונק, עצלן, או מתחמק מדרישות, דבר שעלול לאכזב ולהכעיס, ואז עלול לדרוש מהילד עוד יותר.
יש מקום להבין ולהכיל את המצוקה של הילד, ו/או חוסר המסוגלות העכשוית להיענות לדרישות הסובבים אותו, מבלי להיכנע לדרישות סבירות, תוך מתן עידוד לתפקוד עצמאי.
הכניעה לחרדה פוגעת בילד, ומעמיקה את חווית היותו תלוי ולא עצמאי. (דבר שפוגע גם בתפקודו).
לתת אמון ביכולתו של הילד לעמוד בדרישות
חשוב לזכור שבנפשו של הילד ריבוי קולות – יש קולות המבקשים להימנע מכל מצב מעורר חרדה, מתוך תפיסה של חוסר אמון של הילד בעצמו וביכולתו להתמודד עם החרדה. אך יש גם קולות בתוכו שכמהים להתגבר על החרדה, ומכאן שיש לו כוחות להתמודדות יעילה עימה.
ילד רוצה להרגיש מוגן ובטוח
אצל כל ילד נשאלת השאלה (באופן תת הכרתי): "האם הוריי יכולים להגן עלי או לא"?
ככל שהוא תופס את הוריו יציבים וחזקים – כך הוא מרגיש וחש מוגן ובטוח בעולם. (פועל יוצא מכך שככל שתופס את הוריו כחלושי אופי ורכרוכיים – כך הוא נתון למצוקה של פחדים וחרדות).
כאשר ילד מגיב בתוקפנות, בסרבנות, או בכל התנגדות שהיא, ומתנהג ברודנות והשתלטות מסוימת – הוא בעצם בוחן בזה את יציבותם וחוסנם של הוריו.
כאשר הוריו נכנעים לו, הוא מאבד תחושה שיש לו הורים חזקים המסוגלים לשמור עליו. הכנעת ההורים מותירה אותו ללא הגנה בעולם המאיים.
הילד בעצם משתוקק לשמוע סירוב תקיף והחלטי שמעמיד מולו דמות הורה בעל סמכות ועוצמה.
ילד זקוק
להורים שעומדים על דעתם בתקיפות
(לא בתוקפנות), החלטית ורגועה,
גם מול לחציו שלו עליהם.
להתפרץ על הילד שלך הופך אותך לילד מולו
הורה שמתפרץ על ילדו משדר שהוא מאוים מהילד.
אנו בתור הורים לא יכולים לאפשר לעצמנו להסתכל על הילד ב"גובה העיניים", ולרדת לרמתו הילדית, תוך כדי היגררות לעימותים ולמאבקים עימו. עלינו להישאר הורים יציבים, בוגרים בנפשם, כשעיני הילד מורמות ונשואות מעלה לעברנו, תוך הנהגה של הנחייה וסמכות, שמעניקה לו כוחות וכלים לבניית אישיותו.
___________________
מחשבות ותפיסות מוטעות
א. "אנו יכולים להביא את הילד (או כל זולת אחר), להתנהג, להרגיש או לחשוב כפי שהיינו רוצים!"
האומנם?!
עלינו להתפקח מאשלית השליטה על אחרים ולהבין שאין ביכולתנו לגאול את הילד מן החרדה או לעקור את פחדיו, או בכלל לגרום לו להתנהל כרצוננו.
החויה הנפשית של הילד איננה תמיד נגישה או ברת השפעה.
אין לנו שליטה על האחר! רק שליטה חלקית על מעשינו אנו!
ב. "אנו כהורים נצליח להחדיר בילדינו אומץ לב, נרגיעו ונעלה את בטחונו העצמי!
האומנם?!
אנו כהורים יכולים רק לעשות את חלקינו, אך התוצאות לא תלויות רק בנו! (ייתכן פער בין רצון ההורה לבין התוצאה הנכספת).
ג. בעלי/אשתי הדביק/ה את הילד בחרדה! הוא/היא גרם/ה לו לטראומות!"
האומנם?!
בעיית חרדה היא תוצאה של תהליכים רבים, הכוללים למשל נטיה פיסיולוגית לתגובות של עוררות רגשית וגופנית, ועוד. גם אם אחד ההורים תורם תרומה לתהליך זה אין הדבר הופך אותו לאשם בבעיית החרדה של הילד. לא כל שכן כשההורה השני תורם אף הוא בהאשמותיו להנצחת הבעייה!
האשמות הדדיות של הורים מערערות באופן קשה את תחושת הביטחון של הילד!
ד. "כל חווית איום, הרגשת חרדה או סבל פוגעים בהתפתחות הילד".
האומנם?!
החיים מעמתים אותנו עם מצבים מאיימים ואף עם קשיים וסבל. הנכון הוא לחזק את יכולת הילד להתמודד ולספק לו תנאי חוסן במצבים מאתגרים.
ה. "הילד שלי פגיע, חלש ובלתי מסוגל להתמודד בכוחות עצמו".
האומנם?!
יש לילד כוחות ויכולות הסתגלות רבים שאולי עומעמו באורח זמני בשל מצב החרדה!
ו. "כשילדי נתקף בהיסטריה (תגובה רגשית מופרזת של התפרצות) או בבכי קורע לב, כדאי לי למלא אחר בקשתו, זה יעזור לו להרגע".
האומנם?!
כשילד נתקף בהיסטריה או בבכי קורע לב, כתוצאה מזה שההורים מסרבים למלא בקשתו –
במודע – הילד רוצה שבקשתו תתמלא!
בלא מודע – הילד מבקש שבקשתו לא תתמלא!
ז. "משמעת וכללים עלולים להרוס את שמחת החיים של הילד ולערער את חוויית החופש שלו.
האומנם?!
משמעת מלמדת את הילד לתחושת מחויבות (אין ברירה, חייבים ללכת ללמוד… לישון בזמן…) ומעצבת את נפשו שתהיה בריאה, נטולת חרדות ובעלת אמוּן.
___________________
שננו את המשפטים הבאים:
א. "הילד רגיש אך גם יכול, ומסוגל להתמודד! יש לו כושר עמידות!"
ב. "אם אני רוצה להציל את הילד, אני לא באמת עוזר/ת לו אלא להיפך".
ג. אם אני נזעק/ת להגן עליו אני מוסיף/ה את הפחד שלי על הפחד שלו!"
ד. "אם אני אשלוט על תגובותיי, אתן לילד את ההזדמנות לשלוט גם על תגובותיו".
ה. "למרות הקושי של ילדי והרצון להימנע מחרדה, יש בו גם רצון עמוק להתגבר עליה ולא להכנע לה!"
ו. "אני לא נבהל/ת מילדי ועומד/ת מולו רגוע/ה ושלוו/ה, החלטי/ת ותקיף/ה גם כשהוא משתולל, צורח ורוצה משהו שאני לא מאפשר/ת לו".
ז. "אני לומד/ת להיות עקבי/ת ושומר/ת על עמדתי גם לנוכח התפרצויות זעם או בכיות (גם מתוך מסכנות ואומללות) מצדו".
ח. "מותר לילד שלי להרגיש את מה שהוא מרגיש, גם אם הוא מרגיש רע!"
ט. "ילדי הוא יישות נפרדת ממני".
י. "זה טוב ונכון לי ללמד את ילדי שסמכות היא תמיד לטובתו ולא נגדו!"
יא. "אני נותן/ת מקום וכבוד לחוויות שליליות בחיי ובחיי ילדיי".
יב. "אני בוחר/ת להישאר יציב/ה גם בזמן שילדי חש חרדה".
יג. "אני מכבד/ת את זכותו של ילדי לרצות (מותר לו לרצות), אני לא חייב/ת לספק את רצונו.
