לשנות את הריקוד המוכר והידוע.
ציירו לעצמכם בדמיון זוג, הרוקד במרכזו של אולם רחב ידים.
צעדים. קפיצות. תנועות ידים מורמות. למעלה, למטה ולצדדים, מניעים ומוּנָעים לקצב מוסיקה מרקידה. כל אחד מבני הזוג תורם את הצעדים שלו לריקוד. האחד צועד ברגל ימין קדימה, וצעדיו מפעילים את בן הזוג לצעוד לשמאלו אחורה.
כשאחד לוקח צעד לימין, מתאים עצמו בן זוגו לנוע לצד שמאל. הם רוקדים בזרימה ובהתאמה, מזינים ומוזנים מהמהלך של הריקוד המשותף.
כל אחד תורם את צעדיו לריקוד בקצב שמסתנכרן עם הקצב של בן זוגו.
ריקוד נוצר מתנועות וצעדים מתואמים, אך אם האחד יחליט לשנות את צעדיו לכיוון אחר, או את קצבו, או אפילו את סגנון תנועתו – השני ירגיש בשינוי ויגיב בהתאמה לריקוד החדש.
נכון. ייתכן שבתחילה הוא יתבלבל, ירצה לחזור לצעד המוכר והידוע, לשחזר את הריקוד הקבוע, אך בד בבד עם השינויים של בן זוגו – יסתנכרן אף הוא וישתלב בסגנון הריקוד החדש.
האם הוא ישתנה אי פעם?
לכל זוג שבא בברית הנישואין יש את הצעדים שלו בריקוד המיוחד אך ורק לו. יחדיו הם יוצרים ריקוד משותף שמהווה את הקשר שביניהם. ההתנהלות הזוגית הזו מורכבת מהמון תגובות שנובעות מתכונות אופי, הֵרגלים, דפוסי התנהגות, מחשבות, רגשות ותפיסות חיים המקובעות כבר שנים, וכשאחד מבני הזוג מתחיל לשנות משהו בתוכו, זה משפיע גם על הצד השני, וההתנהלות הזוגית ביניהם אף היא מתחילה להיראות אחרת.
לא מדובר בְּלְשַׁנוֹת אנשים, אלא לערוך שינוי בדפוס הזוגי בקשר, הדפוס שמביא לכעסים, לכאבים, למריבות, למחלוקות, ולאי-הבנות. ייתכן שאחד או שני בני הזוג יתנהגו בדיוק אותו דבר, ויעשו אותם המעשים – אך משהו בין בני הזוג, בַּכוונה, בעמדה, ברגשות ובאנרגיה הזוגית יתחיל להשתנות.
איכות הקשר משפיעה על איכות החיים
מחקרים מראים שזוגות שחיים בשלום ובהרמוניה, חשים יותר בטוחים בעצמם, שמחים יותר בחלקם, ואפילו מבחינה פיזיולוגית – חולים פחות. כך גם מבחינה כלכלית, הם מתפרנסים יותר ברווח ובכבוד, ומושכים לעצמם הצלחות.
כל דפוס שלילי בזוגיות יכול להשתנות!
צריך רק צעד אחד להתחלת השינוי. אבל כשאני מחכה שהוא יתחיל… זה יכול לקחת שנים…
לרקוד את ריקוד הנאשמת
יפית ג. (שם בדוי) מצאה עצמה בזוגיות כזו, שהדפוס המרכזי בה היה "את אשמה בכל מה שקורה!". בעלה חבש את כובע "המאשים", והיא את כובע ה"נאשם", וגם כשלפעמים ניסתה לריב על הכובע שלו, ומדי פעם אף הצליחה לחבוש אותו על ראשה, לבסוף חזרה האשמה אליה בחזרה, ובעלה תמיד הצליח להוציא אותה קטנה, מכווצת וכל-כך אשמה!
תמיד הוא הצודק הוא הנחשב, הוא זה ש"בסדר", בעמדת עליונות, והיא בעמדת נחיתות.
"די! שיפסיק כבר להעיר לי, להשפיל אותי, להגיד לי שאני לא בסדר… הוא חייב לקחת את עצמו בידיים ולשנות את ההתנהגות ההרסנית הזו שלו!", התייפחה יפית, מתוסכלת, שבורה ופגועה.
מה נראה לכם? האם נשמע לכם שיפית היא קורבן לבעל חסר רגישות? האם נפל בגורלה גבר שיפוטי, ציני ומבקר, כזה שרואה את אשתו במשקפיים שליליות ומחפש תמיד להוציא אותה אשמה?…
יפית הגיעה לייעוץ הזוגי לבדה. מהססת, סקפטית: "אם זה זוגי אז למה זה רק אני?!" הרהרה.
אט אט חדרה ליפית ההבנה, שכל מציאות שאדם נמצא בה, גם אם היא כואבת לו – והוא בוחר להישאר בה, זה משום שיש לו תועלת כלשהי ממנה.
היא החלה להכיר במטרתה של תחושת האשמה בחייה, וראתה עד כמה היא משרתת אותה.
"כשאני אשמה זה מוכיח שאכפת לי! זה מוכיח שאני אדם טוב למרות הכל…".
אני אשמה בכל מה שקורה פה
יפית הפנימה שהאשמה בעצם מְגֵנָה עליה מהמקום בו היא מרגישה "רעה". היא נזכרה איך שכבר בילדותה לקחה את עול הבית כי אמה חלתה במחלה קשה, ובקושי תפקדה. יפית הרגישה אשמה במצב של אמהּ, בחוסר התפקוד שלה ובקושי של אביה לנהל את הבית ולגדל את הילדים לבדו.
יפית נרתמה לעזור בגידול אחיה הקטנים, וכל קושי שהתעורר בבית לקחה כבעיה שיש לפתור, כאילו היתה זו אחריותה הבלעדית.
הקול הפנימי שלה שמאשים, שמבקר, שלוקח אחריות מדומה על עניינים לֹא לָהּ, הלך איתה לחיי הנישואים שלה, וכשהקול הזה פגש את מוטי, בעלה, הוא "העיר" אצלו קולות אחרים שנמצאים בתוכו כבר שנים. מגיל צעיר מאוד נולד בתוכו קול: "כשנתקלים במצבים קשים, מצבים שהם לא נוחים ולא מוצלחים, בטוח שצריך למצוא לכך אשמים!".
הריקוד הזוגי יצא לדרך, ויפית החלה לשמוע את מוטי מעביר לה מסרים קשים שהיא "כלום", ושהיא "אפס", ושהיא מאוד "לא בסדר", עד שקלטה שהקול הזה בעצם שייך לה! הוא הקול שצמח בתוכה, ליווה ומלווה אותה כבר שנים! הקול של האשמה עצמית!
הקול שדורש ממנה להיות יותר.
יותר נחמדה, יותר חכמה, יותר מקצועית, יותר צדיקה, יותר אכפתית, יותר אמא אוהבת! ויותר אשה מכבדת!
יפית למדה שכל מה שקורה לנו עם אחרים, משקף את מה שקורה לנו עם קולות וחלקים בתוך עצמינו, מבפנים!
להיפרד מתפיסות ישנות
תפיסת החיים שהיתה לה ש"יש זכות קיום רק לאנשים טובים, מושלמים, שהם אף פעם לא טועים, ואף פעם לא 'אשמים'", החלה להתמוסס ולהיעלם מחייה.
יפית למדה לשנות את צעדיה. היא החלה לצעוד בכיוון שונה בריקוד הזוגי עם בעלה, ואט-אט כשחבש שוב מוטי את כובע ה"מאשים" שלו, עמדה מולו יפית בלי לחבוש את כובע ה"אשמה" שלה, וכך ללא מילים, וללא הסברים, החל כובעו של מוטי להיות מוזנח בקרן זוית, וגם כשלעיתים עדין חבש את כובעו הישן, עמדה יפית בשלווה, בוטחת ורגועה, מה שגרם לו להסיר את הכובע ולצאת בריקוד זוגי אחר, שמכבד ומוקיר את יפית, ומאמין שלא לכל מצב-ביש צריך לחפש אשמים.
לא כדאי לחכות שהוא…
לא כדאי לחכות שהיא…
כדאי לעשות את הצעד הראשון בדרך לשינוי, הצעד שישפיע גם על הצד השני, מבלי שיהיה מעורב באופן ישיר בתהליך הזוגי.
